אם אני זוכר נכון אז בפעם הראשונה שגיליתי את התחושה שבעיקבותיה נוצרה בי הבערה לשיר קרתה כשהייתי אולי בן שש,זה היה לפני יום ירושלים כשהמורה שרה בכיתה אלף 2 עברה ילד ילד בצורת הח'ית בה ישבנו וביקשה מאיתנו לשיר את אחד מהשירים לקראת הטקס שבו היינו אמורים ליטול חלק,וכשעיניה הגיעו אליי ביקשתי שתדלג עליי בגלל שנורא התביישתי,היא לא ויתרה לי,אז עצמתי את עיניי ובביטחון שעד היום אינני מצליח לפענח נתתי לליבי לשיר.

 

אני זוכר את הבעת פניה כמו גם את המלחמות שעשתה איתי בכדי שאעלה לבמה,בסוף היא ניצחה ובאיזושהו מקום שלחה אותי להתמודדות עם עצמי ועם הגברת מלאת ההדר והקסם שנקראת מוסיקה,אומרים ששערי הניגון בשמיים מקבילים לשערי הנבואה,אמנם אני לשמיים עוד לא הגעתי למרות שאני מאמין שכל נשמה שיורדת משם עושה דרכה חזרה בסולם בו היא צריכה לעלות, אבל אין לי ספק שהבורא נתן למוסיקה תפקיד חזק בכל העולמות שנבראו לכבודו.

עברתי דרך ארוכה מהיום שבו המורה שרה ביקשה ממני לשיר,ספגתי צבעים מגוונים ממזרח וממערב,מהרוק הכבד והרועש עד בא מן השתיקה,גיליתי בי את היכולת לכתוב ברגעי החסד והרצון לביטוי,נלחמתי ונהניתי בעת ובעונה אחת על הזכות להיות חלק משליחי הניגון והשירה בעולם,דרך ערוצים רבים ניסיתי לפתוח את הדלת ולמצוא את דרכי וכשסופסוף המטיר עליי האל הטוב חסד שהאיר לי את האלבום הראשון לאחר שבאתי מן השתיקה הארוכה,מצאתי את עצמי נוגע בשיר געגועים,נהנה מגליו של ים הרחמים,מחפש את שליבי רוצה לבחור,ונזכר ששרתי לה שאין לי דבר אחר.

לאחר זמן לא רב נצבעו הלילות בשירים בהירים וחלומות הפכו למציאות מבורכת,הפסיעות ביער היצירה הובילו לאלבום השני ונגעו ביום הכי בהיר,ברגעים חשוכים שהאור מנצח,בהפכים המתנגשים של האהבה המשוגעת בשפיותה ורוצה שכל העולם יידע,ובסיכויים להתקרב למקום שאומר שהוא עדיין כאן...
את מסעותיי בין השירים והתהיות,בין הניגונים והשתיקות,בין הדימויים והכמיהות,ובין החיפושים והרגשות,אני שמח ואשמח לחלוק אתכם ותודה בשמי ובשם השירים לכל מי שבחר לחבק ולצרף אותנו לחייו...דרך ארוכה עוד לפנינו,אחרי ולמרות הכל אני מרגיש שרק התחלנו...